החלטה בתיק ע"ע 11101-06-13

זוהי בקשתו של המשיב 1 לערעור שבנדון (להלן - המשיב), לחייב את המערערת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בערעור, כתנאי להמשך בירור הערעור.

רקע כללי וטענות הצדדים

1.           המשיב הועסק על ידי המערערת בתקופה שהחל מיום 1.2.02 ועד ליום 25.3.09 עת התפטר, לטענתו, בשל הרעה מוחשית בתנאי העסקתו.

בהמשך לכך הגיש המשיב את תביעתו לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (תיק עב 10208/09) כנגד המערערת לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות נוספות שלטענתו, נשללו ממנו.

2.           בית הדין קמא קיבל את התביעה ברובה וחייב את המערערת לשלם למשיב פיצויי בגין פיטורים בסך של 33,916 ש"ח; שכר עבודה בסך של 14,140 ש"ח; פיצויי בגין הלנת שכר הסך של 5,000 ש"ח;  ימי הבראה בסך של 4,415; הפרשות לקרן פנסיה בסך של 561 ש"ח; פיצוי בגין  חוסר תום לב, הפרת הסכם ועוגמת נפש בסך של 5,000 ש"ח, והכל בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלומם בפועל.

כמו כן חייב בית הדין קמא את המערערת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך 4,000 ש"ח.

3.           המערערת הגישה את ערעורה שבנדון לבית דין זה, על פסק דינו של בית הדין קמא.

4.           המשיב מצדו הגיש את בקשתו זו לחיוב המערערת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בערעור, כתנאי להמשך בירור הערעור.

בבקשתו התמציתית, עתר המשיב לחיוב המערערת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בערעור, מכח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 והוסיף כי המערערת טרם שילמה את פסק דינו של בית הדין קמא ואף לא הגישה בקשה לעיכוב ביצוע; כי המערערת הלינה את שכרו באופן שיטתי ורמסה את זכויותיו באופן שיטתי כעולה מפסק דינו של בית הדין קמא; כי בנסיבות העניין לא ברור כלל ועיקר אם למערערת קיימת אפשרות להבטיח את הוצאות המשיב ככל שיידחה ערעורה; וכי ממילא סיכויי הערעור קלושים.

5.           הבקשה הועברה לתגובת המשיבה שהתנגדה לה. לטענתה, תקנה 519 עליה נסמך המשיב רלוונטית לערכאה ראשונה ובכל מקרה אינה חלה בבית הדין לעבודה; על פי ההלכה החלה בבית הדין לעבודה, הכלל הוא שאין לחייב מערער בהפקדת ערובה בהעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים זאת; אם זהו הכלל הרי שבקשה "סתמית ולאקונית בת שורות ספורות", ללא תימוכין משפטיים או עובדתיים בתצהיר אינה מצדיקה לחרוג מהכלל; בכל מקרה המדובר בבקשה קנטרנית בשים לב לכך שכל שחויבה בו המערערת הוא הוצאות בסך של 1,500 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך של 4,000 ש"ח, כאשר ממילא נטייתו של בית הדין בערעור היא שלא לחייב במלוא סכום ההוצאות שנפסק.

אי לכך, לטענת המערערת דין הבקשה להדחות על הסף תוך חיוב המערער בהוצאות ראויות, בגין הליך סרק זה.

6.           הגם שנתנה למשיב זכות תשובה, לא הוגשה כזו על ידו.

דיון והכרעה

11.         צודקת המערערת כי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן- תקסד"א), אינה דנה בהפקדת ערובה בהליכי ערעור.

הנכון הוא כי תקנות 427 עד 433 הן הדנות בחובה המוטלת על מערער להפקדת ערובה בערעור להבטחת הוצאות המשיב.

בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן-התקנות) אין תקנות מקבילות לתקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינן חיוב מערער או אף תובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע, אך בהתאם לפסיקה, בית הדין רשאי לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנות אלה, מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה,  תשכ"ט -1969 [ראה: דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391].

יחד עם זאת, נקבע כי יש לתת משקל לעובדה שמתקין התקנות נמנע מלהתקין תקנות המטילות חובה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הערעור. מעובדה זו מתחייב כי הכלל הוא שאין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה.

12.         על השיקולים המנחים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה בשלב הערעור [ראה: ע"ע  251/03 דוד אילוז - מישל אילת הסעות בע"מ (החלטה מיום 22.6.2004); בש"א (ארצי) 1394/04 גביש שלטים בע"מ ואח' - נעמה כץ (החלטה מיום 12.9.2004)], כאשר אחד הנימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר.

תכליתו של חיוב בהפקדת ערובה הוא למנוע מצב בו המשיב בערעור, אשר זכה בדין או השלים עם פסק דינה של הערכאה הראשונה, ייגרר להתדיינות נוספת, כאשר התנהלות המערער - שאינו משלם הוצאות שנפסקו לחובתו - מעידה על כך כי קיים סיכון ממשי כי המשיב לא יוכל לגבות את ההוצאות שייפסקו לזכותו בהתדיינות הנוספת. מצב זה על בית הדין למנוע, באמצעות חיובו של המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור.